זמן קורונה
פורים בבית-ספר נחגג תחת צל הקורונה. אני שעקבתי במתח אחר התפשטות הנגיף בעולם כבר הבנתי שלא נחזור לשגרה אחרי חופשת החג. אבל מה כן? מי יחלה? מי ימות? איך זה יפגוש אותי? מישהו שפגשתי אמר לי שהנגיף יחסל שלושה אחוז מאוכלוסיית העולם, שמי שיחלה לא יבריא. ההרגשה הייתה קרובה לכל הסיוטים, לחלומות השואה בהם מסתתרים ובורחים. מזג האוויר היה חורפי וסוער והכנתי פלייליסט עם שירי סוף. עד מהרה הבהלה התחלפה בהומור שחור. הלחץ בחזה הומר לתרפיה באמנות. העסקתי את הידיים בקשירת חוטים ואת הראש במוזיקה ופודקאסטים.
מסיבה שתכננתי ללכת אליה בסוף השבוע עם חברים בוטלה. נסעתי לפגישה בתל-אביב שלוותה במבוכה וחשד. כולנו נושאים נגיפים פוטנציאליים, טמאים, מסוכנים. כבר לא רציתי לפגוש חברים ומשפחה. הסתגרתי בדלת אמותיי עם ילדיי. ואיתי העולם כולו. בסטודיו שלי התחלתי לצייר יום יום קוביות במרחב. העבודה בתוך הקווים הישרים הרגיעה אותי. הקוביות ללא אובייקט יחסי נראו מונומנטליות או מיניאטוריות. הרגשתי שמבלי משים אני מציירת עולם של מבנים שיכול להיבנות ולהיהרס כמשחק ילדים בידי נגיפים מיקרוסקופיים או אלוהים אדירים. אנחנו ייצורי האנוש מבקשים בתוכו מסגרת, ביטחון, חסד ונחמה.
למידה מרחוק
השבוע הראשון של ימי הקורונה היו בסימן התגייסות למשימת ההוראה מרחוק. פגישות צוות בזום, התארגנות והתגברות על עניינים טכנולוגיים. אווירת הצוות וההתגייסות למטרות התאימה לי ועזרה לי להסתגל למצב החדש בתחושה של חיוניות ובו בזמן לקום בנחת, לטייל בשדות עם חברה, לבלות עם הילדים המתבגרים שעות בבית, לצייר בסטודיו. האביב בחוץ פרץ בעוצמה הולכת וגוברת. כל בוקר הלכתי לאבן שליד שלולית החורף. שם הרגשתי שאני יכולה להתמקד בשיחות עם חניכים וצוות. ניסיתי למצוא דרכים לשמור על קשר ולהמשיך ללוות את החניכים האישיים שלי (שישה ילדים וילדות מכיתה א' וב'). ניסיתי לחשוב על תפקידי כמורה לאמנות במצב החדש. יותר מכל השתדלתי למצוא שלווה פנימית בתוך העשייה ולשמר התלהבות מול הניסיון הזה שנזרקנו אליו. חשתי שיש לי מרחב מאפשר לפעול, ללמוד, לתהות ולטעות. שאלתי את עצמי מה חשוב? במה להתמקד? ומה מתאים לי היום? הרגשתי בת מזל על מקום העבודה שלי בבית-ספר דמוקרטי, על הצוות שעובד איתי, שהתגלה במלוא תפארתו ואנושיותו, על המגורים בקיבוץ, על הבית, המרחבים, על ילדי המופלאים, שהם השותפים הטובים ביותר שיכולתי לבקש לי. הדפתי את המיותר מחיי יותר ויותר.
קראתי את הספר "לשחרר את הדמיון", מאמרים של פרופ' מקסים גרין על חינוך לאמנות ושינוי חברתי. סימנתי בעיפרון סימנים. ובעיקר הבנתי יותר לעומק את משמעותה של חווית הרשות ואת משמעותה של האפשרות להתמלא מהתבוננות ויצירה. הבנתי שזה מה שאני לומדת ומלמדת, זאת מטרת העל. בעולם של חוסר ודאות, פערים חברתיים, שחיתות בשלטון יש לכל אחד ואחת מקום שהוא פרטי ומשוחרר לדמיין וליצור. מקום שמאפשר תחושת ריבונות ובריאה. תחושה מבריאה.
כשיש לי סיפור, כשיש לנו סיפור אז אין חופש ועבודה, מרכז וגבול, אני ואנחנו. זה הכל אחד ועכשיו. למידה מרחוק, למידה מקרוב, אלו שני מצבים מגבילים ומאפשרים. כמו גם כלא ומרחבים. אדם וסביבה.
הזרת הקטנה
ואז זה פגש אותי בזרת הקטנה. אחרי חג הפסח שנחגג תחת עוצר כללי וריחוק חברתי ומשפחתי, הגיע יום הולדתי. הילדים תכננו שנכין פיצה ונראה את הסרט "התבגרות". אני תכננתי לזרום עם היום בשקט, להנות ולהודות על מה שיש, בלי ציפיות גבוהות. אלו היו ימי שיא של הבידוד והסגר. זה הקל עליי לצמצם ולזקק את מה שחשוב לי, מספיק לי. חשתי כי קרוב אליי הדבר מאד. ואז זה פגש אותי בזרת הקטנה, כלומר הפינה של הקיר. צעקתי אייי אייי ונשכבתי על המיטה. לירי וערבה באו, ראינו שהזרת התעקמה ויצאה מהמקום. המשך היום היה בקופת חולים בבילוי עם גיסתי. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז הסגר שיצאתי למקום ציבורי, עטויה במסכה ומדמיינת נגיפים מקורננים שתוקפים אותי שטים על רסיסי טיפות רוק.
כובע הנזיר
בימים הבאים כובע הנזיר בשיא תפרחתו משתלט על כל הגינה, מזכיר לי אביבים שחלפו. גם האביב הזה, אני יודעת, יתכלה ויצהיב. אני נכה. עולמי הצר הצטמצם לו עוד ובה בעת לעולמי הפנימי נוצר מרחב פעולה ממוקד ושקט יותר. התנתקתי עוד ועוד מהעולם, מיעטתי בדיבור, הרפיתי מדברים שצריך. המשכתי לשמור על קשר עם החניכים וללמד מרחוק אך מלבד זה התמסרתי לציור חדש של כובע הנזיר. ביתי תפסה מקום במטבח ויצרה מידי יום עוגות ותבשילים. הבן תפס פיקוד על שטיפת הכלים. אני פגשתי אפשרות חדשה של סדר יום. הזרת הקטנה ניקזה אליה את הכאב של העולם כולו.
קפסולות
ערב יום הזיכרון הגיעה עם בשורת סיום תקופת הלמידה מרחוק והתארגנות לחזרה לשגרה חדשה. לא הייתי מוכנה לחזור והרגשתי התנגדות וכעס. איך זה שאני לא מתגעגעת בכלל לבית-ספר ולילדים. מה זה שנוח לי יותר להישאר בבית ולהיפגש מרחוק. מה יקרה לזמן שלי? לתהליכים שהתחלתי? הגעתי ביום חמישי יחד עם כל הצוות לארגן. עטוית מסיכה כהגנה מפני נגיפים ומפני אנשים. עוד לא מוכנה להתקרב. מטפסת במדרגות המוכרות לסדנת האמנות שלי, מדליקה את האור. ברגע אחד הכל חוזר אליי, כמו פגישה עם חברה שלא ראיתי הרבה זמן. הזמן שבין הפגישה האחרונה נמחק כלא היה. שמחתי לגלות שאני שמחה לשוב אל המקום הזה ומרגע לרגע נפתחתי אל מה שיהיה ויבוא.
הקפסולה היא קבוצה קטנה ונפרדת שפועלת במרחב נתון עם צוות קבוע. אני מלווה את הילדים שאיתי בקפסולה לאורך כל היום. אני יוצרת איתם סדר יום שכולל זמן למידה וזמן זורם. אנחנו מתחילים ומסיימים כל יום במפגש. אני מרותקת אל הילדים, אל מה שהם מביאים. לאורך כל שנותיי כמורה לא הזדמן לי להיות בקשר כזה אינטנסיבי עם קבוצת ילדים. החלטתי שזאת הזדמנות בשבילי להתנסות בהוראת עברית יצירתית. מעין סטודיו פתוח לכתיבה.
בשיעור הראשון השמעתי את השיר "והגשם יבוא". שאלתי את הילדים, על מה השיר? אחת אמרה על עצב. שנייה אמרה על שמחה. שלישית אמרה על רגשות. כתבתי מילים שנאמרו על הלוח. אחרי השיחה חילקתי דפים לבנים וביקשתי לכתוב. מילה, משפט, שיר או סיפור. לכתוב בלי לחשוב, לתפוס את המחשבה במילה. וזה קרה, הם כתבו ושיתפו. גם למחרת וביום שאחרי.
אז איפה זה פגש אותך?
אחרי שבועיים חזרנו למערכת כמעט רגילה. בזמן שאני מנסה לכתוב כאן את הסיפור שלי על התקופה הזאת הדברים עדיין לא ברורים. היה לי חשוב לכתוב כעדות לתקופה מיוחדת שעוררה רגשות קיצוניים וזימנה התמודדות עם שלל מצבים. ימי הקורונה פגשו אותי בפחד מאי הודאות, פגשו אותי בכעס על מה שנלקח ממני, פגשו אותי במצבי רוח משתנים, פגשו אותי בהכרת הטוב, פגשו אותי בסקרנות לניסיונות הפדגוגיים והאישיים שנזרקתי אליהם יחד עם רוב העולם.
בברכת בריאות שלמה לכולם!
אני רואה לנגד עיניי תמונה ברורה של גן הדס ובו שולחן הציור. סביב השולחן מקום לארבעה ילדים. השולחן מכוסה נייר חום, במרכזו קופסת עץ ובה גירים צבעוניים, קצת קשים וקצת רכים. לצד השולחן כוננית ובה ניירות לבנים חלקים בגודל מובחן וקבוע. הגודל מתאים בדיוק לילדה בת ארבע, חמש או שש. בקופסא אחרת אנחנו מניחים את…
חודש אחרון של השנה בבית הספר. אני עסוקה באלף דברים ותפקידים, שעליהם אספר בפעם אחרת. ויש את הסדנה – הבסיס האם, הלב הפועם. המיכל של החומרים והנשמה. טכנית, התפקיד שלי כמורה לאמנות נדחק לשוליים בשנתיים האחרונות. ואז מגיע זמן שיעור לחטיבה הצעירה. יש לי כיוון של מחשבה, קצה של חוט. בעיקר, סומכת על עצמי, על…
המורה תספרי לי מה עבר עלייך בשנים האחרונות, ביקש ממני המורה להיסטוריה וספרות מהתיכון. הוא האזין לי כמו היסטוריון. ישבנו אצלו בסלון, הרגשתי כמו בראיון טלוויזיוני. הוא היה המגיש של המהדורה הספרותית ואני הייתי המשוררת הצעירה. הציורים של אשתו על הקירות מסביב התאימו לארט של האולפן. הוא לבש בוקסר בצבע בורדו ואני חצאית בלויה…
קיבלתי הודעה במסנג'ר: "קראתי את הפוסט שלך* על הרגלים בסדנה לעומת כללים וזה הדבר הכי טוב שקראתי בנוגע להתנהלות כיתתית… האם את נותנת תרגילים כל שיעור? האם נושא כללי? האם יש סדר עבודה קבוע בפינות? וגם בנוגע לעבודה בחימר מה עושים עם כל העבודות בסוף השיעור? אם זה בסדר אשמח ללמוד ממך. תודה ויום מקסים".…
אני מלמדת אמנות בבית-הספר הדמוקרטי לב השרון. אני עובדת בסדנת האמנות ופוגשת תלמידים מגיל הגן ועד כיתה יב'. כל יום מביא אתו הפתעות חדשות ורגעים קסומים של יצירה, שיחה, מפגש וגילוי. אני שואפת לכך שסדנת האמנות בבית-הספר תהווה מקום שמאפשר פעולה עצמאית יצירתית מגוונת, שבה כל אחד יכול להרגיש שייך ולהתבטא. מצאתי שני עקרונות מרכזיים,…
יום אחד הייתי צריכה לקחת משהו שנמצא בבית הוריי. נכנסתי וניגשתי לארון ובו המדף שם נמצא הדבר. פעולה פשוטה זו גרמה לי להרהר והתקשרה לנושא אותו אני חוקרת: "סביבה לימודית". כמה בטחון היה שם בידיעה איפה נמצא הדבר. כמה יעילות הייתה שם בנגישות של הדבר. כמה לא מקרי הוא שהדבר נמצא במקומו. מישהו דאג שיהיה…
סיפרתי כבר פעם על תחילת קריירת ההוראה שלי, שהייתה לא פחות מטראומטית. שנת הסטאז' בבית-ספר יסודי בנתניה התחילה. כל יום הרגיש כמו הישרדות בג'ונגל. הרבה לוגיסטיקה רק בשביל לצאת מהבית עם שני הקטנים. הרבה כוחות נפש בשביל להרחיק קולות טורדניים. הרבה בעיות התארגנות במקלט שבו לימדתי. קושי עצום לנהל שיעור סביר, קושי בהתארגנות, קושי בהתמודדות…
הבלוג של בועז כהן
מבט על אופנה ותרבות מזווית קצת אחרת וגם דברים מהלב
פדגוגיה, טכנולוגיה ומה שביניהם
כל הנאות החיים, כמעט, במקום אחד
הלילד הזה פיללנו?!
Get Ideas. get Inspired. Get Creative.
ילדים ויצירה, מיניאטורות ושירה
רעיונות ודעות מכאן ומעבר הנהר
צווחת שעון המחשב
בחושך גם שמע יותר טוב, שמע קולות שהיום הארוך העלים מאזניו, מלמולי אנוש למשל, והגשם על המים (סמואל בקט)
המוסף לספרות של 'מקור ראשון'
The latest news on WordPress.com and the WordPress community.
הבלוג של בועז כהן
מבט על אופנה ותרבות מזווית קצת אחרת וגם דברים מהלב
פדגוגיה, טכנולוגיה ומה שביניהם
כל הנאות החיים, כמעט, במקום אחד
הלילד הזה פיללנו?!
Get Ideas. get Inspired. Get Creative.
ילדים ויצירה, מיניאטורות ושירה
רעיונות ודעות מכאן ומעבר הנהר
צווחת שעון המחשב
בחושך גם שמע יותר טוב, שמע קולות שהיום הארוך העלים מאזניו, מלמולי אנוש למשל, והגשם על המים (סמואל בקט)
המוסף לספרות של 'מקור ראשון'
The latest news on WordPress.com and the WordPress community.
ענת בדר 
תגובות אחרונות