הקיבוץ: מבפנים ומבחוץ

התכבדתי לכתוב טקסט נלווה לתערוכתם של רן הדרי וליהי בן שלום.

בכל טקסט שנכתב נמצא גם מה שאינו נכתב. כל המחשבות והניסוחים שלא נכנסו, כל התובנות וההרהורים שהגיעו אחרי שהטקסט נחתם.

בכל טקסט שנכתב על תערוכה יש את מה שלא ניתן לכתוב עליו ואותו יש לראות.

רציתי לכתוב את מה שלא ניתן לראות . שהטקסט ילווה את התערוכה, שיחבר את התערוכה לקונטקסט של ביוגרפיה, זמן ומקום. בנוסף רציתי שהטקסט ייפתח למחשבה נוספת ויאיר את מה שחשוב לשים לב אליו, כמו יתמוך בראייה של הצופה בתערוכה.

השבוע פגשתי מישהו, ששמע שאני מקיבוץ ישר קבע כמה זה כיף להיות בקיבוץ כי הכל שם שקט ורגוע. השיחה הזאת מתקשרת לנושא התערוכה. לך תסביר קיבוץ

אמנות, יכולה לעשות לפעמים את מה שהמילים מתקשות. לדבר על דבר שלא ניתן לדבר עליו בבהירות.

ובכל זאת, טקסט

הקיבוץ: מבפנים ומבחוץ

רן הדרי     ליהי בן-שלום

הקיבוץ הנו צורת התיישבות ייחודית, בעלת מקום אמביוולנטי בחברה הישראלית. הוא נחשב לתופעה חברתית מרתקת ולאחד מאבני היסוד בהגשמתה של הציונת וכינונה של המדינה. בעשורים האחרונים חלו תמורות מהותיות באורחות החיים בקיבוץ פנימה ובה בעת ביחס כלפי הקיבוצים מחוץ. הציורים של רן וליהי נוגעים בסוגיות של הקיבוץ המתחדש באמצעות ההתבוננות פנימה והחוצה – אל חצר המשק, אל השדות וכן אל עולמם הפנימי של מי שנפשו נקשרה בקיבוץ ומי שהקיבוץ חלק ממנו. 

התערוכה משלבת את עבודותיהם של השניים, במחבר משותף, שמציע נקודות מבט שונות – אל הקיבוץ פנימה ומתוכו החוצה. נקודות המבט מקבלות משנה תוקף לנוכח הרקע הביוגרפי של כל אחד מהם – אמן תל-אביבי, שנסיבות חייו הובילו אותו להתגורר בקיבוץ ואמנית בת קיבוץ, שעזבה וכעת מתגוררת מחוץ לו.

הסטודיו שהם חולקים בפאתי קיבוץ גבעת חיים מאוחד, הוא הזירה שבה מכוננים הציורים שלה ושלו.

רן הדרי נולד בשנת 1962, דור שלישי בתל-אביב. למד במכון אבני, שבאותו זמן קלט את המורה ישראל הירשברג, שלימד ציור מהתבוננות, המבוסס על מסורת של ציור נטורליסטי. במקביל לזרם המרכזי באמנות הישראלית של אותה תקופה (שנות ה-80) שנטה לכיוונים מודרניסטים, קונספטואליים ולאמנויות המיצב והווידאו, הציור הריאליסטי החל לבלוט כמגמה חדשה ומסקרנת.

שלושים שנות יצירתו האמנותית, בהם הוא מתבונן בסביבתו, הם כסיפור מסע חייו. הציורים תמיד קשורים למצבו הפיסי והרגשי וניכרת בהם בחירה וחיפוש אחר דיוק, במיוחד מבחינת נקודת המבט ביחס לאובייקט ולמבנה הציור. לא פעם הוא חוזר שוב ושוב לאותם נושאים, כדרך להבין משהו על עצמו, על העולם ועל הציור. כך ציורי הטבע דומם בפריז, ציורי פנים הבית והגגות של תל-אביב, סדרת הפרחים שנוצרה לאחר לידת ביתו הבכורה, נוף התבור מכיוון אילניה, לשם הרבה לנסוע בחפשו אחר ניתוק מהעיר. וכך גם נופי עמק חפר מכיוון גבעת חיים, שהפכו לנושא המרכזי של ציוריו בשנים האחרונות, בהן הוא מתגורר בקיבוץ.

ליהי בן-שלום נולדה בקיבוץ גבעת חיים בשנת 1981, דור שלישי בקיבוץ ובת למשפחה של אמנים – אימה הציירת אסנת רייזמן בן-שלום, סבה אורי רייזמן, המזוהה עם קבוצת ״אופקים חדשים״. סבה, מצד אביה, הונזו, היה אמן תיאטרון בובות, שיצר והפיק הצגות בשיתוף ילדי הקיבוץ והיה לשם דבר בתחום זה בארץ. מכאן ומשם ספגה ליהי אווירה אמנותית בביתה הקיבוצי, העמיקה בבית-הספר ובלימודיה בבצלאל, בהם התנסתה בתחומי אמנות שונים. בשנים האחרונות היא מתמקדת בציור, שמעביר תחושה פואטית ורגשית באמצעות האובייקטים, החומריות, הצבעוניות והיחסים שנרקמים בין כל אלה.

סדרת ציורי פנים הקיבוץ של ליהי הנם יציאה לשיטוט בשבילי ילדותה, המקום שאליו ברצונה לחזור. ההחלטה לשוב אל הקיבוץ, מלווה במבט מחודש על אותו נוף מוכר. הציורים מהווים מעין עיבוד של המטען הרגשי של המקום. מראות פני הקיבוץ ובהם אובייקטים מזוהים: מבנה, שביל, עץ, פנס – הופכים בציור למקום אחר, פנימי. המבט על המקום מבקש להפשיט אותו מתבנית המציאות ולהפוך אותו לגן המשחקים שלה. נקודת המוצא של עבודות פנים הקיבוץ נולדה במפגש שלה ושל רן בסטודיו המשותף. נוכחותו בסטודיו השפיעה על בחירתה, מבחינת הנושא, גודל הפורמט וחומריותו. באופן מודע היא מתכתבת עם עבודותיו של רן, המביטות אל הנופים הנפרשים משולי הקיבוץ אל קו האופק, ומגיבה עליהן.

אוקטובר 2015